דבר הבוגרים – טקס קבלת תואר שני
התמחות בניהול אזורי אסון ומצבי חירום
ביה"ס למדעי הסביבה
אוניברסיטת חיפה
פרופ' דפנה קנטי, דיקן הפקולטה למדעי החברה
פרופ' לאה ויטנברג, ראש ביה"ס למדעי הסביבה
סגל ביה"ס למדעי הסביבה
בני משפחה יקרים
ואחרונים – חברי, בוגרי התואר השני בבית הספר למדעי הסביבה.
כאשר נרשמנו כולנו, לתואר השני הייחודי הזה, באביב-וקיץ 23',
המחשבות של רובנו עסקו בעיקר באסונות רחוקים –
הרי געש מתפרצים באזורים אקזוטיים,
רעידות אדמה הרסניות מחריבות ערים בעולם השלישי
סופות הוריקן ואירועי צונאמי רחוקים… רחוקים…
אשתף שאותי, כמי שעוסקת בתחום מדעי הנתונים, ריתקה האפשרות להגיע לזירת אסון רחוקה. בזמנו, קראתי בדאגה את העדכונים מרעידת האדמה שפקדה את סוריה וטורקיה בפברואר 23, ורק דמיינתי כמה משמעותי יהיה לאסוף נתונים בצורה יצירתית: בעזרת רשתות חברתיות, תמונות לווין ונתונים גיאוגרפים, ולנתח אותם באמצעות כלי AI – כמה שיותר מהר ומדויק על מנת להבין תמונת מצב – ולעזור לקבל החלטות נבונות בשטח, שיהיו משמעותיות ומצילות חיים.
זו היתה המוטיבציה, לשם לקחו המחשבות.
אף אחד מאיתנו לא דמיין – כמה קרוב, הרסני ומפתיע יהיה האסון שיפתח עלינו
בבוקר חג שמחת תורה, השבעה באוקטובר, שבוע בלבד לפני פתיחת שנת הלימודים המתוכננת.
עד כמה העולם הקרוב שלנו יתהפך
וכמה רלוונטי יהפוך התואר שלנו – לחיים שלנו בכל רגע מ649 הימים הבאים.
כאשר אתה נמצא בעין הסערה – בתוכו של אסון, התחושה הראשונית היא תחושה של הלם, דאגה וחוסר אונים. מה קורה פה? מה שלומם של הקרובים לי? איך זה קרה? מה עוד יקרה? איך הופתענו ככה?
אני – פותחת את הטלפון הנייד בחשש ובלבול, בבוקרו של חג קדוש.
מלאת דאגה למשפחה שלי המתבצרת באותן שעות בממ"ד בקיבוץ בעוטף,
בקבוצת הוואטסאפ של המילואים כבר מתקבלת הודעה ראשונית: חברים, אנחנו במלחמה. תתארגנו על מדים וציוד – ותגיעו לבסיס כמה שיותר מהר.
באותו רגע מגלה שגם האיש שלי מפקד בגדוד חי"ר מקבל הודעה דומה.
אנחנו מסתכלים אחד על השניה ומקבלים החלטה שתרוץ איתנו מעתה והלאה, במהלך כל התקופה הבאה – באירוע כזה לא משאירים חמישה ילדים לבד
הבית חייב להיות יציב וחזק – לפחות כמו החזית.
ולכן – בכל רגע נתון מישהו מאיתנו יהיה בבית, והשני יתרום ככל יכולתו בחזית.
כשיתאפשר – נתחלף.
הוא יוצא, אני נשארת.
בית, ילדים, אין מסגרות, רעש מטוסי הקרב הממריאים מחריש אוזניים.
יש המון סימני שאלה, חששות וחוסר וודאות.
ככל שחולפות השעות והימים הראשונים – מתגלים מימדי האסון,
ולצדם מתגלים המשאבים שהיו אצלנו תמיד: הידע, הניסיון, הביחד, הקהילה, תופסים מקום משמעותי. תחושת חוסר האונים – מפנה מקום לעשייה, לפרוייקטים לעזרה לאחר.
את מגלה כמה חוסן יש בתוכך פנימה.
בשלב מסוים, ובאיחור אופייני לאסונות, נפתחה גם שנת הלימודים האקדמית.
אל הכיתה שלנו מתקבצת חבורה מיוחדת במינה –
אנשי כוחות הביטחון בסדיר ובמילואים, שוטרים, לוחמי אש, אנשי רפואה, חינוך, עובדי הרשויות המקומיות,
תושבי הצפון והדרום, חלקם מפונים מבתיהם,
פסיפס אנושי מרתק של החברה הישראלית – גברים ונשים. דרוזים, מוסלמים, נוצרים ויהודים.
מקבץ של אנשים עם כתפיים רחבות והמון אחריות, שהשנה הזו רק העצימה.
לכל אחד מאיתנו – מתוקף תפקידו, התפקידים אותם עשה בעבר, והאחריות המוטלת על כתפיו כיום – היתה נגיעה לחירום הנוכחי.
בכל שיעור ובכל מפגש במהלך שנת הלימודים הזו – מישהו מאיתנו נאלץ להיעדר – מילואים, הקפצה, ליווי של אירוע מתגלגל או שריפה משתוללת. משהו תמיד קרה בשנה הזו.
בעבודת המחקר שלנו, יצאנו לברר מהם המרכיבים המשמעותיים בסיוע עצמי ראשוני במקרה של אירוע בטחוני. הלכנו ללמוד מסיפורי חברי כיתות הכוננות וצוותי החירום ביישובי העוטף – כיצד פעלו בשעות הארוכות של השבעה באוקטובר, עד להגעת כוחות הסיוע החיצוניים.
גילינו כי האפקט המשמעותי, נוצר בזכותם של האנשים הפשוטים בשטח. אלו המכירים היטב את שבילי הקיבוץ, את האנשים החיים בבתים, את אמצעי ההתגוננות הקיימים.
אלו שלקחו יוזמה, גילו אחריות יוצאת דופן ואומץ בלתי נתפס. זה תמיד חוזר לשם – השטח, האנשים הפשוטים, תחושת האחריות.
זה היה כמעט בלתי אפשרי להשלים תואר – בשנה כזו.
ואולי, זהו בדיוק בדיוק סוד החוסן וההתמודדות עם מצבי אסון:
1. לייצר שגרות – לדבוק במטרה מוגדרת, לצעוד צעד אחרי צעד, כשכל צעד מבסס רציפות וביטחון.
2. לדעת להיעזר – בסביבה, במשפחה (וזה המקום לומר תודה לכם – בני המשפחה היקרים שלנו על התמיכה, והפרגון!)
3. לעבוד ביחד, לתת כתף – לסכם, לשתף, להציע עזרה אחד לשני איפה שניתן.
כי בעצם, זה כבר ברור: אסונות – עוברים ביחד.
הכח – הוא כוחם של האנשים בשטח, המתגייסים לעזרה ולוקחים אחריות.
זה המקום להודות לכם, ראשי התוכניות בביה"ס למדעי הסביבה:
בתקופה מלאת תהפוכות כמו זו שעברה עלינו – הכי פשוט היה לדבוק בסילבוס הקיים – היציב – המוכר.
אתם התעקשתם לפגוש את השטח.
השכלתם לעשות את האדפטציה, החיבורים, לקשור את הלימוד התיאורטי – עם השטח החי הפועם, ולהפוך את תהליך הלימוד לכל-כך משמעותי ורלוונטי.
כולנו תכננו ללמוד על – בפועל בשנה הזו למדנו את.
נגענו, הרגשנו, חווינו אסון מקרוב מאוד – ולצידו תהליכי צמיחה, התערבות והתמודדות בתנאים משתנים.
גילינו את משאבי החוסן, גילינו את העוצמה של שילוב הכוחות והשותפות.
אני מסיימת תקופה כזו עם אמונה בכוחם של האנשים המיוחדים והטובים סביבנו.
יודעת שברגע האמת – יש עם מי לעבוד!
אסיים בתפילה לשובם במהרה של חטופינו
לשלומם של חיילינו
והלוואי הלוואי ועוד יבוא שלום עלינו.
סגל יקר, משפחות, אורחים, מוסמכות ומוסמכים, ערב טוב לכולם
אנו ניצבים כאן היום בסיומו של התואר השני, זהו מעמד מרגש במיוחד עבורנו, רגע שמציין את סיימו של תהליך לימודי משמעותי, תובעני, ומעשיר, ובו בזמן מסמל את יריית הפתיחה למסע של עשייה ואחריות חדשה כלפי הדור שלנו וכלפי הדורות הבאים.
השנה בה התחלנו את התואר, הייתה אחת מהשנים הקשות שידעה מדינת ישראל, שנת מלחמה ואיומים ביטחוניים בגזרות שונות, שנה שבה המציאות סביבנו טלטלה ודחקה אותנו לבחון מחדש כמעט כל דבר שהיה מובן מאליו. במהלך שנה זו נדרשנו לתעצומות נפש, ואורך רוח רב, חלקנו איבדנו קרובים ומכרים, עזבנו בתים, גויסנו למילואים או תמכנו בבני או בנות זוג שגויסו, התמודדנו יחד ולחוד עם שגרת מלחמה לאורך כל הדרך.
למרות הקושי הקולקטיבי וחוסר הוודאות, התאפשר לנו, כאן בחוג לניהול משאבי טבע וסביבה, להתנתק לכמה שעות מהשגרה היומיומית בכדי ללמוד ולחקור, להטיל ספק במה שחשבנו שנכון. בתוך כך זכינו להישיר מבט אל מורכבויות שלעיתים קל להתעלם מהן ולהיחשף לעוצמתה של למידה ביקורתית בזמנים שבהם המציאות חייבה אותנו לחשב מסלול מחדש. לשמחתנו הרבה נוכחנו לגלות שעל אף שהגענו ממגוון תחומי עיסוק ונקודות מבט מגוונות, דבר שהציף לא פעם מחלוקות ופערים, זימן עבורנו המקום שיח ער, מעניין ומפרה.
את דרכי אל עולם משאבי הטבע והסביבה עשיתי מכיוון התכנון העירוני והאדריכלות – תחום בו אני פועלת גם במסגרת עבודתי הציבורית. בדרכי לשם נשאתי עימי אהבה גדולה לאסתטיקה ולמרחב, ורצון להשפיע – לתכנן אחרת, לחשוב על צדק מרחבי, ועל קידומה של איכות חיים והוגנות סביבתית.
לאורך הלימודים, מצאתי את עצמי מתמודדת עם שאלות מהותיות: כיצד מתכננים? עבור מי? מהו הצורך? ומה המחיר – הסביבתי, החברתי והכלכלי – של כל החלטה שנראית אולי פשוטה על הנייר, אך במציאות לרב מורכבת יותר. במהלך הלימודים הבנתי לעומק את מהות הפער בין תכנון לבין יישום, שהשלכותיו נוגעות ישירות באיכות החיים שלנו, כאן ועכשיו, וגם בעתיד.
במובן זה, הלימודים בחוג פתחו עבורנו מרחב של חשיבה רחבה ומרובדת, לפיה, תכנון, יוזמה וקבלת החלטות אינם מנותקים משאלות של קיימות, אחריות בין-דורית וצדק סביבתי. מקום שבו לכל בחירה יש משמעות מקצועית ומוסרית.
אני מאמינה שהידע והכלים שרכשנו כאן אינם נשארים בגבולות האקדמיה. הם מציידים אותנו
ביכולות מקצועיות להשפיע, ולהוביל שינוי במוקדי קבלת ההחלטות שמעצבות מציאות – במגזר הפרטי והעסקי, בשירות הציבורי ובשטח, בלב הקהילות עצמן. זה מחייב אותנו לשאול באיזה פרויקט נסכים לקחת חלק, כיצד נוביל תהליכים לכדי יישום משמעותי, ונקבל החלטות מאוזנות בין פיתוח לשימור.
אנו מסיימים את התואר עם מבט מפוקח אל העתיד. נאחל לכולנו שנדע לאמץ את בסיס הידע שרכשנו וליישם אותו בתבונה, בענווה ובראייה רחבה, אחראית וביקורתית. שנמשיך ליזום, לתכנן, להשפיע מתוך אהבת האדם והסביבה, ומתוך אמונה שביכולתנו להיות חלק משינוי אמיתי.
לסיום נבקש להודות –
לאוניברסיטת חיפה – על יצירת מרחב לימודי קשוב ומחייב, ששמר על רמה אקדמית גבוהה גם
בעתות משבר.
לסגל האקדמי – על הידע, ההנחיה, ההשראה, ובעיקר על כך שלימדתם אותנו לראות
במציאות לא סוף פסוק – אלא חומר גלם שאפשר וצריך לעצב אותו מחדש, מתוך הבנה, דיוק,
ורגישות אנושית.
לסגל המנהלי – על האוזן הקשבת, הסיוע בפרטים הקטנים והמעטפת התומכת.
לכם, חברות וחברים למסע – תודה על השותפות, על הסקרנות, על השיח הפתוח גם כשלא
הסכמנו, ועל כך שהדרך עצמה הייתה משמעותית לא פחות מהתואר.
ולבסוף – למשפחות היקרות, תודה על התמיכה, ההבנה והתוויית הדרך.
למשפחתי האהובה – להוריי היקרים שהנחילו לי ערכים ונתנו לי את המצפן להצלחה, לבעלי היקר שמאמין בי כל כך ולילדיי, אורייה ועמנואל – תודה שהייתם הרוח הגבית, תודה על התמיכה, ההכלה והאהבה, בלעדיכם – לא הייתי עומדת כאן היום.
נברך את כולנו שנדע ימים טובים מאלו ושכל בנינו ובנותינו ישובו במהרה בבטחה לביתם
תודה מעומק הלב, ובהצלחה לכולנו בהמשך !
